החלטה בתיק ת"א 1493/99

1.        ביום 2.1.06 ניתן פסק הדין בתיק זה, שבו נקבעו סכומי הפיצויים שלהם זכאית התובעת, בשל תאונת דרכים שארעה לה. בשולי פסק הדין (סימן 52) נבחנה שאלת ניכוי תגמולי המל"ל, שאותם קיבלה התובעת בשל הכרתה כזכאית בענף הנכות הכללית. בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לסכום הניכוי ובפסק הדין נקבע, כי למעשה הנושא לא לובן כראוי במסגרת ההליך וכי "לנוכח האמור, לא יהיה צודק כלפי מי מהצדדים להכריע בעניין על-פי החומר הקיים" (שם).

2.        בנסיבות האמורות נקבע דיון משלים בסוגיה האמורה, כאשר בפסק הדין הוריתי על הקפאת סך של 202,500 ש"ח מסכום הפיצויים, בצירוף לשכר טרחה החל עליו ומע"מ. עובר למתן פסק הדין ניתנה החלטה בבש"א 2574/05, שבה כבר נדחתה אחת מטענות בא-כוח התובעת, אשר טען כי בפועל נדרשו הנתבעות לשלם למל"ל סכומים נמוכים יותר מהנטען על-ידן. בהקשר לכך נפסק "כי מפיצויי הנזקים מנכים את הסכומים שהניזוק מקבל ועתיד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי ולא את הסכום שבפועל המזיק נדרש לשלם למוסד האמור". לפיכך, אין צורך לשוב ולהיזקק לטענה זו.

3.        על יסוד הסכמת באי-כוח הצדדים, שניתנה בדיון שהתקיים לאחר מתן פסק הדין, הוגשה על-ידי הנתבעות חוות-דעת של האקטואר מר שי ספיר. לפי חוות-דעת זו, שווי קצבאות הנכות, כולל פיצויי הלנה וכולל השערוך עד ליום 28.2.06, מגיע לסכום של 210,081 ש"ח. בא-כוח התובעת טען, כי חוות-דעת האקטואר הוגשה באיחור ועל-כן אין לקבלה. אכן, חוות הדעת לא הוגשה במועד שנקצב, אלא שנחה דעתי כי ניתן לקבל את הטעמים שאותם פירט בא-כוח הנתבעות ולהאריך את המועד לקבלת חוות הדעת, עד למועד הגשתה בפועל. הטעמים היו שהמומחה ביקש חומר נוסף שלא היה מצוי בידי הנתבעות או באי-כוחן. מכיוון שכך, נדרש להם זמן ארוך יותר לשם הגשת חוות הדעת.

4.        בדיון אשר התקיים עובר למתן החלטה זו באשר לניכויי המל"ל, עמד בא-כוח התובעת על-כך שמדובר בנכות כללית, שאינה מחייבת כי הנכויות ינבעו דווקא ורק מהתאונה. לטענתו, הנטל להוכיח את שיעור הנכויות עקב התאונה, לצורך תשלום התגמולים הנ"ל, מוטל על הנתבעות. מנגד לכך טוענות הנתבעות, כי ניתן להסתפק בנתונים שהובאו על-ידן כדי להורות על ניכוי הסכום כולו, כל אימת שהתובעת אינה מראה כי חלק מהנכויות שנקבעו במל"ל אינו קשור לתאונה. ואכן, מתברר שאין בתיק בית המשפט נתונים באשר למרכיבי הפגימות שמהן מורכבת הנכות לצורך הגימלה בענף הנכות הכללית. התובעת טוענת כי הנטל בנושא זה חל על הנתבעות ואלו מצדן טוענות כי הנטל הועבר לידי התובעת. כל אחד מהצדדים עומד על דעתו ועל-כן הם נמנעו מלהמציא נתונים נוספים מהמוסד לביטוח לאומי, באשר למרכיבי הנכות.

           ברגיל, הנטל להוכיח את שיעור ניכויי המל"ל חל על הטוען זאת, דהיינו, על הנתבע (ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, מול ו'; ע"א 5655/91 מ"י נ' לוי, דינים עליון בסימן 16 לפסק הדין; ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף(כרך ב', מהדורה חמישית, תשס"ג) 1490). עם זאת, על-פי המסמכים המצויים בתיק דנן הוכח בענייננו, כי הנכות הכללית הוכרה לתובעת רק לאחרהתאונה. בנסיבות אלו ניתן להניח, כי התאונה היא הגורם או לפחות היא גורם משמעותי להכרה בנכות הכללית הנ"ל. ודוק: בענף הנכות הכללית להבדיל, למשל, מענף הנכות של נפגעי עבודה, המל"ל אינו קובע את הקשר שבין הנכות ובין גורמי הנכות. הנתבעות גם הוכיחו כאמור את שווי הגימלאות, בהתאם למפורט בחוות-דעת האקטואר. אף לתובעת ניתנה הזדמנות להוכיח מצידה את מרכיבי הנכות, על מנת לשכנע שחלק מהפגימות שנקבעו במל"ל אינו קשור לתאונה, אולם כאמור היא נמנעה מלעשות כן. יצוין עוד, כי טענותיה בנושא הועלו רק בשלב הנוכחי ולא בשלב קודם כלשהו של ההליך. ואכן, ההנחה במהלך הסיכומים הייתה, כי רק סכום הניכוי נתון במחלוקת. עם זאת, משנמנעו הצדדים - כל אחד מטעמיו הטובים אשר עמו - להביא את הנתונים לאשורם, ובשים לב לכך שבתיק בית המשפט קיימת קביעה שלפיה חלק מהנכות בה לוקה התובעת אינה נובעת מהתאונה, ניתן להניח כי היחסיות בין הנכויות שנגרמו עקב התאונה ואלו שאינן קשורות בה היא כמידת היחס של נכויות אלו לפי חוות-דעת המומחים בבית המשפט.

           לפי ההלכה ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו (פ"ד נז(4) 350, 361 מול ז'): "השיעור היחסי של תגמולי המוסד שראוי לנכות מן הפיצויים ייקבע אפוא על-פי שיעור הנכות שבית המשפט ראה בה כנכות שהוסבה לתובע הניזוק". כך סוכמה ההלכה בפרשת עמר (בעמ' 362 מול ה'): 

"כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק על מנת לעמוד על היחס בין השתיים".

           הנכויות שנקבעו בבית המשפט במסגרת התובענה יכולות אם כן לשמש כמודד לצורך חישוב ניכויי המל"ל. אף שלפי הלכת עמר הנכויות שנקבעו על-ידי המומחים בתיק הנזיקין או בתיק תאונת הדרכים באות לקבוע רק את יחסיות החלוקה של תגמולי המל"ל, הרי שבנסיבות שבהן אין ראיה באשר לטיבן של סעיפי הפגימות שנקבעו במל"ל, מותר להניח שהן זהות לאלו שנקבעו בתיק בית המשפט. בפסק הדין נקבע, כי הנכות הרפואית לצמיתות עומדת על שיעור של 10% בתחום האורטופדיו-20% בתחום הפסיכיאטרי. עם זאת נקבע, כי הנכות הפסיכיאטרית קשורה רק במחציתה לתאונה. לפיכך, על חשבון התאונה נזקפה נכות לצמיתות בשיעור משוקלל של 19% בלבד. ניתן אם-כן להניח, כי התובעת לוקה בפגימות המזכות בנכות כללית, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנוירולוגי. החלוקה בהתאם למפורט בפסק הדין היא, ששליש מהנכות מנת חלקה של התובעת אינו נובע מהתאונה ושני שליש קשורים לתאונה.

5.        לנוכח המסקנה האמורה, יש להורות על ניכוי של שני שליש בלבד מסכום תגמולי המל"ל. בהתאם לנקוב בחוות הדעת האקטואר מגיע שיעור הניכוי לסך של 140,054 ש"ח, ליום 28.2.06. את הסכום שהוריתי לעכב בפסק הדין יש לשערך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 28.2.06 ולהפחית ממנו את הסכום הנ"ל (בתוספת שכר טרחה ומע"מ). היתרה תועבר לידי התובעת. על שכר הטרחה והמע"מ החלים על היתרה יחולו ההוראות שנקבעו בסעיף 54 לפסק הדין.

ניתנה היום, ד' בניסן תשס"ו (2.4.06).

המזכירות תשלח אל באי כוח הצדדים העתקים מהחלטה זו.

מ' גל, שופט